אוֹדוֹת פִּרְקֵי בָּנִים

מִלחמה נכפתה עלינו.
בימי הכאב והשבר התגלתה הגדולה של דור הבנות והבנים.
היו מי שפקפקו בעוצמתו הרוחנית, המוסרית והציונית. היו מי שהאשימו אותם בשטחיות וברדידות.
המציאות גילתה עד כמה הוא מלא ברעוּת ואחריות, חזון ושאֵר רוּח, אהבת העַם והארץ.
הם נהגו בגבורה, במסירות, בהתמסרות. הם הותירו לנו צוואה. משפטי השראה המהווים תשתית לחיים ראויים יותר, חיים שיש בהם כמיהה לתיקון האדם, לתיקון החברה, לתיקון המדינה.
הם הותירו משפטים שיכולים לסייע לנו לגבש תמונת חיים על אדם וחברו, על אחריות חברתית ולאומית. הם הציעו לנו להתמודד עִם שאלות היסוד של החיים, הם דרשו מאתנו להציב סולם בין שמים לארץ ולהפוך את הרעיונות למעשים. הם דרשו שלא נשקע בייאוש, הם הציעו תקווה.